החלטה בתיק עב"ל 8381-02-14

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.   לפני בקשת המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופט אילן סופר ונציגי הציבור מר שאול ששון ומר אורן אהרוני; ב"ל 2276-09) מיום 29.12.13, אשר קיבל את תביעת המשיב וקבע כי יש להכיר במחלת הלוקמיה בה לקה כפגיעה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995.

הרקע לבקשה :

2.   המשיב, יליד שנת 1956, עבד במפעלי ים המלח במפעל המגנזיום החל משנת 1995, והיה אחראי על קבלת והחזרת חומרים כימיים שונים. בין השנים 1997-1999 עסק המשיב בהעברת כלור פחמן טטרה כלורי ((CCL4 שלוש עד חמש פעמים בחודש, משך שעתיים נטו בכל פעם; במהלך העברת החומר נשפך הוא על ידי המשיב, בגדיו ונעליו. ביום 15.9.98, במהלך החזרת חביות עם CCL4 למפעל לצורך השמדה, התבקע המכסה של אחת החביות, וכל החומר שבחבית נשפך על המשיב (להלן - האירוע). בנוסף לכך עסק המשיב בפריקה וניפוק של חומרים כימיים נוספים.

3.   בחודש ינואר 2000 אובחן המשיב כסובל מלוקמיה לימפתית כרונית (להלן: המחלה).

4.   תביעת המשיב להכיר במחלתו כפגיעה בעבודה נדחתה על ידי המוסד ועל כן הוא עתר לבית הדין האזורי. בשלב ראשון טען המשיב כי יש להכיר באירוע כתאונת עבודה (תיק ב"ל 2930/04; להלן - ההליך הראשון). במסגרת ההליך הראשון מונה מומחה מטעם בית הדין - פרופ' אלן ברבי - אשר קבע כי לא מצא קשר סיבתי בין האירוע לבין המחלה ועם זאת יש סבירות גבוהה של קשר סיבתי בין החשיפה הממושכת והופעת המחלה. לאור זאת, נדחתה התביעה בהתייחס לאירוע והוסכם כי תוגש תביעה חדשה בהתייחס למיקרוטראומה.

במסגרת תביעת המיקרוטראומה מינה בית הדין את ד"ר עינת שיינר, כמומחית מתחום הרפואה התעסוקתית (להלן- המומחית). בחוות דעתה, ציינה המומחית כי " אין כל ספק כי התובע עבד במפעל כימי שבו היה שימוש במגוון רב של חומרים המזיקים לבריאות, חלקם גם סווגו כחומרים מסרטנים...". על אף זאת, בהעדר מחקרים הקושרים בין החומרים לבין מחלת המשיב, וכאשר פוטנציאל החשיפה במסגרת עבודת קבלה והחזרה של חומרים הינו לגישתה " נמוך יחסית" - קבעה המומחית כי " הסבירות שמחלתו של התובע נגרמה מחשיפות לחומרים כימיים במסגרת עבודתו היא נמוכה".

על יסוד חוות הדעת של המומחית, ניתן ביום 22.11.11 פסק דין, הדוחה את תביעת המשיב. על פסק הדין הגיש המשיב ערעור לבית דין זה (עב"ל 43639-12-11), במסגרתו הוסכם על מינוי מומחה נוסף מתחום האונקולוגיה והתיק הוחזר לבית הדין האזורי.

5.   בהתאם להסכמת הצדדים כאמור, מינה בית הדין האזורי את האונקולוג פרופ' רחמים בן יוסף (להלן - המומחה הנוסף). בחוות דעתו קבע המומחה הנוסף כי " נדירות המחלה והקשיים המתודולוגיים במחקרים הקיימים מקשים על קביעה נחרצת שבין פעילות (וחשיפה) לחומרים רעילים לבין מחלה זו. תשובתי היא כי יתכן וקיים קשר סיבתי (כנראה על רקע של החמרה) בין תנאי עבודתו של התובע לבין מחלתו אולם אין כלל עדויות מוצקות המוכיחות זאת. השפעת תנאי העבודה פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמים אחרים". במענה לשאלות הבהרה השיב המומחה הנוסף כי חשיפת המשיב ל- CCL4 גרמה אצלו למחלה בסבירות של למעלה מ- 50%, אך השפעת תנאי העבודה על גרימת המחלה עומדת על " הרבה פחות מ- 20% לעומת גורמים אחרים".  

6.   בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעתו של המשיב. בית הדין קבע כי הוכח - על פי חוות דעתם של פרופ' בן יוסף (המומחה הנוסף), פרופ' ברבי (שחוות דעתו ניתנה כאמור במסגרת ההליך הראשון) ופרופ' ריכטר (המומחה מטעם המשיב) - קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המשיב לבין מחלתו, ובכך עמד המשיב במשוכה הראשונה הנדרשת ממנו. בית הדין ציין בקשר לכך - על בסיס חוות הדעת האמורות - את הגיל הצעיר בו לקה המשיב במחלה (כאשר לא הייתה מחלוקת בין המומחים כי רוב החולים במחלה זו הינם מעל גיל 70); העובדה כי עבד עם חומרים מסוכנים אליהם נחשף, לרבות במהלך האירוע; העובדה כי הוא ממוצא ספרדי כאשר בישראל המחלה שכיחה דווקא אצל אנשים ממוצא אשכנזי; העדר גורמים גנטיים ידועים אצל המשיב; ובשים לב למחקרים המצביעים על קשר אפשרי בין תנאי עבודתו של המשיב לבין מחלתו (הגם שאין בהם ודאות).

בית הדין הוסיף וקבע, באשר למשוכה השנייה שעל המשיב לעמוד בה, כי אין לקבל את הסתייגותו של המומחה הנוסף ביחס להשפעתם השולית של תנאי העבודה; לגישתו, משעה שהמומחה הנוסף הכיר בקיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המשיב לבין המחלה, ומשלא יכול היה להצביע על גורם אחר כלשהו - זולת תנאי העבודה - אשר השפיע על מחלת המשיב בצורה מכרעת (או בצורה כלשהי, אף לא מכרעת), לא היה מקום לקבוע כי השפעת תנאי העבודה פחותה מ- 20%. בית הדין הדגיש בקשר לכך כי לא תמיד קיימת אחידות במסקנות בדבר קיומו של קשר סיבתי רפואי וקשר סיבתי משפטי, כאשר כל ספק אמור לפעול לטובת המבוטח.  

הבקשה וטענות הצדדים :

7.   המוסד הגיש ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגיש את הבקשה שלפני לעיכוב זימונו של המשיב לוועדה רפואית לצורך קביעת אחוזי נכותו. המוסד טוען כי ביצוע פסק הדין ירוקן למעשה מתוכן את הערעור. לטענתו, סיכויי הערעור טובים והיה על בית הדין לאמץ את חוות דעתו של פרופ' בן יוסף במלואה, ולפיה השפעת תנאי העבודה על גרימת המחלה פחותה מ- 20% ולכן התביעה אמורה הייתה להידחות.

8.   לעניין מאזן הנוחות נטען כי למוסד יגרם נזק ממשי אם תתקיים ישיבת הוועדה ולאחר מכן יתקבל הערעור, כאשר קרוב לוודאי שהתוצאה תהא תשלום גמלה. לעומת זאת, זכויותיו של המשיב לא תיפגענה אם יעוכב זימונו לוועדה עד למתן החלטה בערעור, שכן הוא יקבל גמלה רטרואקטיבית לפי קביעת הוועדה. עוד צוין כי זימון לוועדה אינו עניין טכני בלבד וכרוכות בו עלויות רבות הממומנות מכספי הציבור, כאשר לא ראוי לקיים דיון בוועדה על בסיס שאלה משפטית השנויה במחלוקת בין הצדדים, באופן שהחלטת הוועדה תהפוך לתיאורטית בלבד.  

9.   המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי הבקשה הוגשה בשיהוי של כשבועיים לאחר הגשת הערעור ורק לאחר שהמשיב פנה בתביעה לקביעת דרגת נכותו, ומטעם זה בלבד דינה להידחות. לגופם של דברים טוען המשיב כי הגשת הערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים וכי צד הזוכה בדין זכאי לממש את זכייתו וליהנות מפירותיה. לטענת המשיב, במסגרת הבקשה המוסד לא פירט מדוע סיכויי הערעור טובים. לטענתו, סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן פסק הדין מפורט ומנומק כראוי תוך השוואה בין חוות הדעת השונות והתייחסות מעמיקה לקביעות המומחים השונים. בית הדין התייחס ארוכות לחשיבותן ומעמדן של חוות דעת המומחים מטעם בית הדין וביסס את קביעותיו על מכלול חוות הדעת שעמדו בפניו, כאשר שלוש מתוך ארבע מהן קבעו קיומו של קשר סיבתי.

10. באשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי עניינו מתנהל עוד משנת 2004, תחילה בגין האירוע ובהמשך על פי תורת המיקרוטראומה. לטענתו, במקרה דומה נפסק כי בשל העובדה כי ההליך מתנהל מזה זמן רב ובהתחשב בתכלית הסוציאלית העומדת בבסיס חוק הביטוח הלאומי, יש להעדיף את ביצוע פסק הדין על פני עיכובו (עב"ל 36907-05-13 המוסד לביטוח לאומי - אבו שאח זיאד, מיום 2.7.13). עוד נטען כי המוסד לא הראה כלל כי קיים סיכון שביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאוד על השבת המצב לקדמותו וכי יגרם למוסד נזק בלתי הפיך. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, שעה שתביעתו נמשכת כעשר שנים, הנזק שעלול להיגרם לו אם יעוכב זימונו בפני הוועדה והערעור יידחה הינו גדול.

הכרעה :

11. נקודת המוצא הינה כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות הנוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל (ע"ע 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ - מוחמט סווחטורק, מיום 14.6.12; ע"ע 44633-10-12 דימיטרי סביניך - צוות 3 בע"מ, מיום 8.4.13).

      באשר ליחס בין השיקול הנוגע לסיכויי הערעור לבין השיקול שעניינו מאזן הנוחות, נקבע כי " בין שיקולים אלה קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכומיי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך" (עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ. וייס, מיום 22.9.10).